מחבר: ד"ר יונתן מוס
לפני שנתיים הוכרז על הקמת מבנה חדש וייחודי בלבה ההיסטורי של ברלין. המבנה, המכונה The House of One, ישלב תחת קורותיו, ככל הנראה לראשונה בהיסטוריה, בית כנסת, כנסייה ומסגד. בבית התפילה הזה, לכשיושלם, שלוש הדתות ה'אברהמיות' ישחקו כשלושה שחקנים שווים אבל נפרדים. בני הדתות השונות ייכנסו דרך שער ראשי אחד, אבל אז הם ייפנו כל אחד ואחת לדרך עצמאית, שכן בית הכנסת, הכנסייה והמסגד ימלאו שלושה חללים נפרדים.
הפרוייקט הברלינאי הוא מסמן פירוש מחודש לאידיאל האוניברסלי של 'ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים.' אבל קיים כבר גם פירוש אחר, יש שיאמרו אף מהפכני יותר, לאידיאל הזה. הפירוש הזה, שהחל לקבל ביטוי מעשי לפני כעשור ורק הולך וגובר בשנים האחרונות, מכניס את בני כל הדתות להתפלל בחדר אחד. מדובר בחדרי תפילה רב-דתיים (multifaith prayer rooms) הממוקמים במרחבים ציבוריים כגון שדות תעופה, קניונים ואוניברסיטאות, בעיקר באירופה, ובמידה פחותה, גם בצפון אמריקה.
כיצד נראה חדר תפילה רב-דתי? כיצד מתבצעות בפועל תפילות ופולחנים של בני דתות שונות במרחב משותף? בחודשים האחרונים יצא לי לפקוד שני חדרי תפילה שכאלה. שניהם בנמלי תעופה. שניהם בלונדון. ההבדלים שראיתי בין השניים ברמת המבנה, התפאורה והשימוש המחישו לי, מצד אחד, את האתגרים הנעוצים בעצם המושג של חדר התפילה הרב-דתי, ומצד שני, את הפתרונות האפשריים לאתגרים הללו.
ישנם המבקרים את תופעת חדרי התפילה הרב-דתית בטענה שמדובר בעצם במסגדים לכל דבר שמצליחים להתקבל במרחב הציבורי בארצות מערביות רק בזכות שיווקם כחללים רב-דתיים. בשנה שעברה דווח בעיתונות על רב חב"ד שהתבקש על ידי פקיד תעופה מוסלמי לחלוץ את נעליו בשעה שבא להתפלל בחדר תפילה רב-דתי בשדה התעופה הית'רו.
ביקורי לפני חודשיים באחד מכתרי-עשר חדרי התפילה כאלה באותו נמל תעופה אכן איפשר לי להבין כיצד מעשה כזה יכול היה להתרחש. מבנה החדר, סידורו וארגונו מראים בברור שעל אף השם הרשום בשלט המתנוסס מעל דלת החדר, המרחב משמש בפועל כ'בית תפילה' לדת אחת: הרצפה מכוסה בשטיח, סמוך לכניסה ממוקם דרגש לנעליים, ישנו כיור ארוך ונמוך לביצוע הוודוא (רחיצה) לפני התפילה, הקיבלה (כיוון התפילה) מסומנת בברור וזמני התפילה המוסלמיים מצוינים על לוח.
במשך הדקות ששהיתי בחדר ובקרבתו התפללו בחדר חמישה מוסלמים ויהודי אחד. כל המתפללים התייחסו אחד לשני בכבוד, זה בנעליו ואלו ביחפותם. אכן היה משהו מרענן ומסקרן במחזה. אבל מצד שני, מבוכתו של המתפלל היהודי הייתה ניכרת. בסוף תפילתו שאלתי אותו אם הוא אכן חווה את המבוכה שחשבתי שראיתי על פניו. תשובתו הייתה שלמרות שלפי הרמב"ם מותר ליהודי להתפלל במסגד, שכן האסלאם לא פחות מונותאיסטית מהיהדות, בפעם הבאה הוא יעדיף להתפלל בשדה התעופה במרחב הציבורי הפתוח. הספסלים בין הדיוטי-פרי לשער העלייה למטוס הרגישו לו מרחב יותר 'רב-דתי' מאשר חדר התפילה שמתיימר להיות כזה. וראיתי את ההגיון שבדבריו. האם באמת ניתן לעצב חדר תפילה שיספק את צרכיהם של יותר מבני דת אחת? האם לא מדובר במשחק סכום-אפס, שבו מה שגורם לקהילה אחת להרגיש בבית זה בדיוק מה שגורם לקהילה אחרת להרגיש מנוכרת? כך חשבתי עד שביקרתי בחדר התפילה הרב-דתי הבא, הפעם בשדה תעופה לונדוני אחר. על כך אספר בפוסט הבא...